• GoTogether

"הבנתי שאני צריכה לשחרר" / עומר גרימברג על המעבר לאימהות

השמועה אומרת שמהיום שנולדתי לא היה לי רגע דל. "פחדת להפסיד", "לא רצית לפספס".. ומאז שאני זוכרת את עצמי כך היה, להספיק הכל מהכל, לעשות גם את זה וגם את זה ואם אפשר אז מהר.


זה הלך לי לא רע. עד ששירה נולדה.



כששירה נולדה ניסיתי להמשיך עם המציאות המוכרת, עם הרצון לעשות ולהספיק הכל. אבל המיומנות שפיתחתי במהלך חיי להיות גם וגם וגם נחלה כישלון עמוק, וככל שנלחמתי יותר, ככה גדל התסכול שלי.


לקח לי זמן להבין מה קורה לי. התפקיד החדש שלי לא היה דומה בשום פרופורציה לתפקידי הקודמים, גדולים ככל שיהיו.


התעצבנתי כשהייתי צריכה לצאת לפגוש חברים אבל שירה בדיוק הייתה רעבה, התבאסתי כשהייתה נרדמת עלי כי לא יכולת לעשות כלום בזמן שישנה או שההרדמה שלה התארכה וכבר פספסתי את הפילאטיס. ובכלל כל דבר שלא הלך ופגע בלו"ז המתוכנן היטב שלי להספיק הכל...


קלטתי שעברתי שינוי ובכלל לא עצרתי שנייה להסתגל, להבין, לחשוב ולהתאים את עצמי...


כשהבנתי את זה, עצרתי וניסיתי להתמקם מחדש בחיים שלי.

תיעדפתי והרכבתי את היום יום שלי בהתאם למציאות החדשה. שירה הייתה ותהיה לנצח מרכז עולמי, ושאר העיסוקים יצטרכו להסתדר בפרופורציה הנכונה מסביב. ובעיקר, שחררתי מכל מני מנטרות שהתעופפו לי בראש כמו "לחזור לעצמי", "אני מזניחה את ההתפתחות האישית שלי, את השאיפות שלי", מהצורך "שהכל יהיה מתוקתק" ו"אני יכולה לבד".





החלטתי שאני מקדישה כרגע לשירה הבת המשגעת שלי, לזיו הבן זוג והפרטנר הכי טוב שיכולתי לבקש ולמשפחה והחברים היקרים שלי. וכשמתאים לי, בא לי או יש לי זמן אני עושה את השאר.



לילות ללא שינה, הרדמות ממושכות, צלחת הפוכה על הרצפה, ערמות של כביסה וימים שחוזרים על עצמם בדיוק באותה צורה, הפכו להיות ימים של כיף והנאה יחד עם הקושי.


הגשתי את התיזה, התקדמתי בעבודה, אני עושה ספורט מדי פעם כשמתאים לי, כל דבר בקצב שלו, בזמן שלו.


מיום ליום מתחזקת אצלי ההבנה שיש זמן ועת לכל דבר, וזה שהחלטתי כרגע להוריד הילוך או לשחרר מעט, לא אומר שוויתרתי, שלא אכפת לי ושכבר לא יקרה.



227 צפיות