• GoTogether

סתיו בר-שלטון דה-בסט, מספרת על החוויה שלה הרחק מפה..

להולנד עברתי לפני כמעט שבע שנים. חוויה נסיונית שהפכה לבית ולימדה אותי שהחיים ממש לא צפויים. התחושה הזו חזרה על עצמה כשניסינו להיכנס להריון, וממשיכה ללוות אותי מהרגע שרומי נולדה.

אצל ההולנדים הכל יותר רגוע, אין הרבה אולטרה סאונדים ואין הרבה בדיקות, וגם אותן אפשר לבחור אם לעשות. גם אין גינקולוג, יש מיילדת (midwife) שמלווה אותך מתחילת ההריון, וכל עוד הכל תקין, טפו חמסה, את לא תראי שום רופא.

הם גם מאוד מרובעים ומקובעים, בפעם הראשונה שביקרתי אצל המיילדת היא היתה צריכה להזין את הרקע האתני שלי במחשב. בגלל שישראל נמצאת באסיה, בשבילם הייתי "אסייתית" לא משנה כמה ניסיתי להסביר שאני בכלל רבע עיראקית.

כל כמה שבועות הייתי מגיעה למיילדת, היא הייתה ממששת לי את הבטן, כמו פעם, ואז מקשיבה לדפיקות הלב של העוברית. הערכת משקל פה נעה בין תינוק קטן, תינוק בינוני ותינוק גדול. כל פעם ניסיתי להתחכם ולשאול כמה היא חושבת שהיא שוקלת, וכל פעם קיבלתי את אותה תשובה: ״היא בסדר. זה לא משנה המשקל, משנה התנוחה״.

השיטה ההולנדית לא מתאימה לקונטרול פריק שאני, ולכן מתחילת ההריון הייתי חייבת לשנות את קו המחשבה.

ללמוד לנשום עמוק, ולשחרר. לא להשוות לאף אחד ואחת, ולהתרכז אך ורק בעצמי וברומי.

שבוע 40+6 והצירים מתחילים להיות סדירים. אני מתקשרת למיילדת שאומרת שתבוא לבדוק פתיחה. היא מגיעה תוך חצי שעה, בודקת פתיחה על המיטה שלנו, בחדר שינה. יש זמן. היא תחזור שוב עוד שעתיים. בנתיים אני מתקלחת, רואה סרט ומסתובבת סביב עצמי, אבל הכל בבית.

מתקשרת להורים. בגלל שאמא שלי יכולה להגיע לשבועיים, לא רציתי לבזבז אפילו שעה שהיא פה לפני הלידה. סיכמנו שכמשהו יתחיל לזוז נהיה בקשר. היא עולה על הטיסה הבאה.

כשאנחנו מגיעים לבית חולים, מחכות לנו המיילדת והאחיות עם חיוך ענק, חדר פרטי עם לוח שאומר ״ברוכים הבאים סתיו וניק״ וכל הנתונים שלנו מופיעים עליו. תענוג.

עם הזמן, אני פחות רגועה, ובגלל שהחלטתי לקחת אפידורל, הלידה עוברת לאחריות הצוות הרפואי. המיילדת נשארת לידי כל הזמן, סתם, כדי לתמוך- אמצע הלילה כן?

אחרי 12 שעות, מוניטורים, לחיצות, ואקום וצעקות בעברית על הרופאה- הנסיכה הגיעה אלינו. אושר צרוף במשקל 3.8 קילוגרם- או במונחי הולנד, תינוק בינוני פלוס.




5 שעות אחרי, ואנחנו בדרך הביתה. הלם מוחלט. עוד לא עיכלתי שאני אמא ואני מחזיקה את הילדה על הספה בסלון.

ואז הגיעה אלן. מלאך במדי אחות לבנים. בהולנד, לכל משפחה מגיעה הביתה אחות לשבוע שלם. היא מסבירה, מלמדת, מחתלת, מקלחת. בודקת לי את התפרים, מחליפה מצעים, מכבסת. היא שותה קפה עם אמא שלי ומקשקשת איתנו. היא מכריחה אותי ללכת לנוח כשרומי ישנה, ומלמדת אותי שיטות הנקה.

כשעזבה, כולנו בכינו.

אבל כשאמא עזבה, הגיע השוק האמיתי. אני לבד. מזל שהתאמנתי בזמן ההריון על נשימות עמוקות.

חיבקתי את רומי חזק ואמרתי לעצמי בקול רם: ״את סופר אמא, ואת יכולה לעשות את זה!״


עברה חצי שנה, ועדיין כל יום הוא התמודדות. המשפחה חסרה וגם החברות.

כל יום אני לומדת משהו חדש על עצמי דרך רומי. אבל מה שהכי חשוב הוא לסמוך על עצמי ולדעת שאני מסוגלת לעשות הכל, ושרק אני יודעת מה באמת טוב לילדה שלי. אה, ולנשום עמוק... ולשחרר.




0 צפיות