• GoTogether

אילעאי סיוה מספרת על ההריון, האמהות והדרך שלה ❤

עודכן ב: 3 אוג 2019


במהות שלי אני לא משחררת, מתכננת כל פרט. אני חיה לפי תכניות, לו"ז מסודר עם יומן מהרגע שלמדתי לכתוב.

כשנכנסנו להריון החלטנו לא לדעת את מין העובר. שיעור ראשון בשחרור, להיות לא בשליטה. משהו בהורמונים שבהריון שלרוב משבשים, אצלי הם דווקא סידרו. טל טוען שאני צריכה להיות בהריון תמידי. הייתי חיובית ואופטימית (לא אופייני), עם מצב רוח טוב ובלי עצבים. הרגשתי קלילה גם בשבועות האחרונים עם בטן עצומה. כמו הכלב בוקסר שלנו, לא מודעת לגודל שלי ונתקעת ברהיטים ובאנשים עם הבטן.

29 שנים של יקיות, גרמו לי להאמין, או יותר נכון להיות בטוחה, שבשבוע 40 בדיוק אני אלד. לא יום לפני ולא יום אחרי. הרי אני זו שמחליטה על הזמנים בבית. 1/12/17 , שישי בבוקר, שבוע 38 , שבועיים לפני הלידה (או לפחות כך חשבתי), כל הלילה התהפכתי והסתמסתי עם שתי חברות הריוניות. כאבה לי הבטן מאוד. ב 6 בבוקר כשכבר לא הצלחתי להמשיך לשכב התחלתי לסדר את התיק לבית חולים. שבועיים מראש. הכל מסודר, כולל רשימה לטל עם הדברים האחרונים שצריך להכניס לתיק, אני מחליטה על הזמנים והכל בשליטה. כשטל קם וראה אותי סהרורית בבית, הסברתי לו שאני עם צירים מדומים, ככה החלטתי. הסתובבנו בדיזינגוף, הליכה איטית, לוחצת על היד של טל בכל ציר (מדומה, או כך לפחות חשבתי), קינג ג׳ורג׳, שוק הכרמל, ציר, פיתה דרוזית, ציר, בורקס, ציר, רוגלעך,ציר, פירות יבשים, ציר, ג'ינס לטל, ציר, מדדתי נעליים, ציר, סנטר, ציר וכן הלאה. כמו ש״הצירים היו מדומים״, ירידת המים הייתה ״בריחת שתן״, זה הסיפור שסיפרתי לעצמי. טל כמובן הבין לפניי ומשם הדרך לבית חולים היתה מהירה. למיון הגענו עם פתיחה 6 והדבר שהיה לי הכי חשוב להגיד להם זה שלא יגלו לי את מין העובר. אז

הם כבר הבינו שאני לא מאה אחוז. התעקשתי ללכת ברגל לחדר הלידה ושלא יגלגלו אותי עם המיטה. זוכרת את הכאבים, כבר לא דיברתי, מבן אדם שמכור למגע, לא הייתי מסוגלת שיגעו בי. ביקשתי ללדת הפוך, כמו חיה. זוכרת את תחושת הסיבוב ברגע הלידה. פחות משעה בחדר הלידה. לבית חולים נכנסתי בלי תעודת זהות כי חשבתי שנכנסים לביקורת. הרי אני רק עם צירים מדומים. וכן, גם הייתי בטוחה שיש לנו בת ונולד נסיך .


המעבר לאימהות. חושבת הרבה על האמא שאני רוצה להיות, על האמא שאני. בהרבה דברים חולמת להיות

האמא שיש לי. נתקלת בדילמות ושאלות שאין להן תשובות. רוצה לעבוד ורוצה להיות אמא בבית, רוצה שיהיה ריח של בישולים אבל אוהבת לאכול ופחות לבשל, רוצה לא להיות בטלפון בשעות אחה"צ ולפעמים אין ברירה, רוצה לנסוע בלי להתחשב בשעות של שינה אבל רוצה לשמור על סדר יום, רוצה לזכור מי הילד שצריכה לדאוג לאינטרסים שלו. ולא, זה לא הילד בגינה שלא נעים לי מאמא שלו. רוצה לדעת איך לפעול בכל מיני סיטואציות, רוצה להיות שלמה עם החלטות שלוקחת ושרעשי רקע של אנשים לא יערערו לי את הביטחון. יש מלא גישות, מלא דעות, מלא מומחים ויועצים וספרים. במהות שלי אני לא משחררת, מתכננת כל פרט. בתחום הזה אין לי תכנית ואין לי גישה. אין לי אג'נדה וכרגע זורמת עם האינטואיציה. חולמת לחנך לערכים, לנתינה, לא להיות קיצונית לשום כיוון, רוצה שיהיו לי תשובות לכל השאלות ובטוח לא יהיו לי כי בעצמי לא מפסיקה לשאול, רוצה ללמוד לשחרר ולא לסמוך רק על עצמי, רוצה ללמוד יחד איתו על העולם, מנקודת מבט תמימה וחוקרת של ילד.

רוצה שנמשיך לנצח לרקוד שלושתנו בסלון ושעוד קטנטנים יצטרפו למסיבה, רוצה להתעלם מהערות ששומעת כמו "אסור לבכות" כי אצלנו בבית מותר וכדאי, "למה את עדין מניקה?", כי ככה מרגיש לי, "יש לך ציצי קטן, איך זה שיש לך חלב" כי אין קשר, 11 קילו בלי פורמולה לא הגיעו מחמצן, "הוא ילד טוב?" אין דבר כזה ילד טוב או ילד רע, יש ילד שטוב לו או ילד שרע לו. שלא ישפטו אותי על האמא שאני ושאני לא אשפוט אמהות על האמא שהן .

לשמוע אותו קורא לי "אמא" מרגש אותי כל יום כי בעצמי עוד מרגישה תינוקת .

האמהות הגבירה את מידת הלחץ, החרדות, הדאגות, המחשבות. האמהות הביאה איתה עייפות, חוסר מנוחה גם במנוחה, עומס מתחושת האחריות שמדי פעם תוקפת אותי ועדין, באימהות יש משהו משחרר, מנקה, משמח, מרגיע, מחסיר פעימה, משתק, מרגש, מספק. האמהות הכירה לי אילעאי אחרת, עם סבלנות אינסופית שלא ידעתי שקיימת בי. במהות שלי אני לא משחררת, מתכננת כל פרט. היום, אחרי שנה ו 8 חודשים כבר מבינה שצריכה לשחרר ולא יכולה לתכנן כלום רק לזרום..






693 צפיות